נתון מדאיג במיוחד כתוצאה ממחקר של האוניברסיטה העברית, מגלה כי כ-47% מהקשישים בישראל, חשים פחד לצאת מביתם לסידורים חיוניים, מאז שהחלה המלחמה בתחילת חודש אוקטובר. נתון מדאיג נוסף מהמחקר: המשפחה והחברים של הקשישים אינם נוטים לבקר אותם לעתים תכופות, שכן גם אלו חוששים להיות בשטחים פתוחים אם נשמעת אזעקה.
הנתונים, שפורסמו בטור של יו”ר איגוד נותני שירותי הסיעוד בישראל באתר ICE, מובילים, מטבע הדברים, לעלייה בכל הנוגע לתחושות חרדה ובדידות. למעשה, מסביר ד”ר אלעד לאור, העוסק בתחום הגריאטריה, המטפלות והמטפלים הסיעודיים הם הקשר הכמעט בלעדי של מבוגרים רבים עם אחרים ועם כל מה שקורה בחוץ.
בטור מצוין כי בישראל כ-170 אלף מטפלים ומטפלות בקשישים, רובם המוחלט ישראלים וכ-30 אלף זרים, אליהם מצטרפים עובדות ועובדים סוציאליים רבים. עבור קשישים רבים, המטפלים הם עוגן משמעותי בחייהם הבוגרים – כאלו שרוכשים עבורם את התרופות, מנהלים איתם שיחות, מכינים עבורם ארוחות ומסייעים להם להתקלח.
בטור מצוין עוד, כי לפני כחמש שנים כחלק מחוק ההסדרים, הוחלט שניתן יהיה לקבל חלק מגמלת הסיעוד בכסף – במקום לקבל אותו בצורת שירותי סיעוד וטיפול באמצעות מטפלים, מטפלות ועובדים סוציאליים. בפועל, הקשישים שזכאים לשעות טיפול, היו צריכים לרכוש בעצמם את השעות האלה – במקום שהמדינה תעניק להם אותן. קשישים שהיו זקוקים לכסף העדיפו לקבל אותו על פני טיפול הולם – וכך מטרת החוק התמסמסה.
ד”ר אלעד לאור מסביר כי לאור המצב הזה, במיוחד בימים המורכבים שבהם אנו נמצאים, כדאי לשקול את חיוניות המצב הקיים. ייתכן, כי על המדינה לקחת אחריות ולהעניק לקשישים שעות טיפול בפועל ולא קצבה כספית, כדי לדאוג שאלו יטופלו בצורה הטובה ביותר ויוכלו להזדקן בביתם בצורה מכובדת.
